הפרויקט הוא המשך להתעניינות המתמשכת של הסטודיו עם יריעות ופריסות.

מתוך השארה משולבת של עבודותיו הפסל הברזילאי Amilcar de Castro וטכנולוגיות של הדפסת תלת מימד, הסטודיו רצה להתנסות באפשרויות התלת ממדיות שגלומות בשימוש ביריעה "בלתי אפשרית" שחופפת את עצמה. השימוש ביריעה הבלתי אפשרית יוצר אשליה לצופה ה"עידן-מודרני", אשר מודע באופן אינסטינקטיבי להגיון בו חומר גלם תעשייתי מתכופף, ובכך נוצר משחק ויזואלי שהוא הגיוני ולא הגיוני בו באותו הזמן.

קונסטרוקטיבית, השולחנות השתמשו ביתרונות שאפשרה הפריסה ה"בלתי אפשרית" על מנת ליצור צורות שהן גם מעניינות מבחינת האיכויות הפיסוליות וגם חכמות מבחינה קונסטרוקטיבית.

השפה הויזואלית נשארה נקייה ופשוטה על מנת להדגיש את הקונספט המרכזי וכן נבחר חומר עבה על מנת להדגיש את האיכויות הפיסוליות של היריעה המכופפת.

עבורנו, הקונספט של הפרויקט מציעה גשר אחד אפשרי בין האסתטיקה של המכונה של המאה ה-20 לבין האסתטיקה של ייצור דיגיטלי של המאה ב-21. השולחנות משתמשים בשפה הויזואלית של המכונה שכל כך הורגלנו אליה על מנת לספר את הסיפור המורפולוגי, אבל עושים זאת באופן שהוא חופשי מהמגבלות של ייצור מכונות מסורתי.